הסטודיו אינו פעיל עוד. העמוד נשאר כי כיף לי להשאיר כאן זכרון למה שהיה ולמה שעשיתי.
מה שהתחיל כרעיון נחוש שלא היה לי מושג איך לעשות אותו, הביא למחקר אינטנסיבי של חצי שנה, מול בעלי מקצוע, יצרנים, מעצבים, ומומחים להדפסה בטכניקות שונות.
היה לי חשוב להגיע למשהו שאוכל לעשות לבד, בלי תלות במפעל או ביצרן, בלי מחוייבות לכמויות ועם חופש יצירתי עד כמה שאפשר.
במשך התקופה הזו עשיתי שלל ניסיונות, לבד וביחד, במגוון רחב של טכניקות הדפסה והטבעה – עד שמצאתי, פיתחתי ושיכללתי טכניקה ידנית (שנותרה סודית עד היום) להדפסה על עור.
משם התחלתי לעצב ולהדפיס אקססוריז מעור ולמכור בחנויות וירידים.
מהר מאוד התחילו להגיע בקשות נלהבות של מעצבות ומעצבים מסביבי ושמעתי הרבה מאוד פעמים את המשפט: “תמיד היתה לי פנטזיה לעצב את העורות לתיקים ולנעליים שלי בעצמי”.
העסק עבר שינוי ועלה שלב.
מיפיתי את כל מעצבי ומעצבות הנעליים והאקססוריז שעובדים בעור בארץ ופניתי לכולםן.
נפגשתי פנים אל פנים עם א.נשים, בסטודיו (שלי או שלהםן), בחנויות, בירידים.
והתחלתי לעבוד על פרוייקטים מאוד מעניינים (שגם אפשר לראות פה בתמונות):
מעצבות תיקים שעבדו איתי מהרגע הראשון שסיימו את הלימודים בגילדה ופתחו עסק.
מעצבות שעיצבתי והדפסתי עבורן גרפיקות לליינים סופר-מיוחדים של נעליים.
שיתוף פעולה מעניין עם יריד שופוני.
עבדתי עם מעצבות ומעצבים בארץ, סטודנטים וסטודנטיות ממספר בתי ספר לעיצוב, וגם מעצבי אופנה ואקססוריז מחו”ל.
היתה תקופה ש(כמעט) כל מעצבי האקססוריז בארץ הכירו אותי. כשדיברו על הדפסה על עור השם שלי תמיד עלה והפניות הגיעו אלי.
אבל בשלב מסויים זה כבר לא היה זה (מבחינתי לפחות).
התחלתי לצמצם פעילות בסטודיו מכמה סיבות:
המשפחה התרחבה ולנהל את הסטודיו בבית (שכלל עבודה עם כל מיני חומרים) לא היה אידיאלי עם ילדים קטנים בסביבה.
הטכניקה הידנית גזלה ממני זמן רב יותר ככל שהסטודיו התרחב, והרגשתי שהתרחקתי מהעיצוב והפכתי ליצרן.
ההבנה שתעשיית האופנה בכלל ותעשיית העורות בפרט היא אחת מהמזהמות ביותר בעולם ויותר מכך ההבנה שאני כבר לא רוצה להיות חלק מזה.
מצד שני, בראש יכולתי לראות מסלול ברור מאוד של איך הסטודיו גדל, איך הוא פורץ את גבולות הארץ, איך אפשר לפתח את הטכניקה עוד, להרחיב אותה לקנה מידה גדול יותר ולהפוך את העסק שלי למפעל בינלאומי.
למשך תקופה ארוכה התלבטתי: יש לי ביד דבר מיוחד שיכול באמת לגדול ולהתרחב למשהו ענק. היה נראה לי בזבוז לא לעשות את זה.
אבל במקביל שאלתי את עצמי – האם זה באמת מה שאני רוצה? האם זה הכיוון אליו אני רוצה לקחת את החיים שלי? והתשובה הפשוטה היתה – לא.
אז שיחררתי את זה ולבסוף הסטודיו נסגר ואני עברתי לעיסוקים אחרים (יצירתיים ומעניינים לא פחות, ובעיניי אפילו יותר).
נשארו לי כל מיני שאריות עור ודוגמיות שעיצבתי והדפסתי. עוד לא החלטתי מה לעשות איתן. בינתיים הן שמורות במדף גבוה באחד הארונות.
ונשארו לי הרבה צילומים, של כל מה שעשיתי, של כל הפרוייקטים המשותפים שעבדתי עליהם.
והרבה זכרונות.
וכן – גם הרבה גאווה בעצמי, על זה שעשיתי את זה. שבניתי משהו מאפס.
כנראה בגלל זה אני רוצה לשמור את העמוד הזה כאן.
כדי להזכיר לעצמי שזה אפשרי, שכבר עשיתי את זה פעם.
ולכן כל רעיון, כל חלום, כל מחשבה חדשה – אוכל להוציא לפועל.