כשנפתחו הצינורות ואיתם העיניים,

פתאום ראיתי אותן, מנופפות לי בידיים.

צבעוניות, מסקרנות, מנסות לתפוס,

הן קפצו עלי זו אחר זו אחר זו.

במשפטים קצרים ציירו תמונה חסרה,

והזמינו לבוא כל אחת בתורה.

לכל אחת יש סיפור, חוויה, התנסות,

ואני – עדיין נשארתי בחוץ.

איך אדע מה לבחור?

מה מתאים לי לקחת?

תחושת קיפאון מלווה בקצת פחד.

האם זה שלי? עבורי? בשבילי?

האם כאן אצא מתוך עצמי לעצמי?

ואם אשאר בקליפתי, רק בינתיים,

איך אדע כשהזמן לי נכון משמיים?

איך אדע עד מתי כדאי לחכות?

ושההַמְתנה היא לא עוד תירוץ כדי לדחות?

ועל מה שאוותר – איך אדע אם הפסדתי?

(“שלך כבר שלך” קול קטן אז לחש לי).

שלל תמונות מסתחררות בים התנגדות,

ואני על החוף שכחתי לזוז.

סדנה של כתיבה,

או גמד וענק?

התנדבות קהילתית,

או תצוגת אופנה?

וזה כבר אחרי ששחררתי כמה:

ביקור מודרך בתערוכת בלונים,

סיור טעימות בין יקבים,

טיול בטבע שמיועד למשפחות,

וכנס פִּלְאִי למכשפות טובות.

וכל אותו זמן רעיונות בי צצים.

כי אפשר גם ליצור את מה שרוצים.

ערב שירה

או תערוכה מיוחדת?

מסיבת קריוקי

או פופקורן וסרט?

סדנת יצירה?

פעילות חינוכית?

עוד ועוד הצעות –

אבל איפה אני?

איפה אני עכשיו, באמת,

בלי קולות מבחוץ והזמנות עד אין קץ?

מרוב אפשרויות,

טבעתי כמעט.

לא היה לי אוויר,

אז נשמתי לאט.

רק אחת לי בחרתי מכל ההיצע,

ללכת מחר לקפה – איתךָ.