כשפוּקוֹ והָבֶּרמַאס נפגשו ברמת גן:

על תנועה צייתנית וחופש מחשבתי במוזיאון

מחקר וכתיבה: נועה עמבר רגב

“Great design is pushing/focusing the user to do something that they’ll thank you for later.” – Seth Godin

המונית עוצרת בפתח הטרמינל, ועוד מסע מכֻוון ומשולט היטב מתחיל: עמידה בתור נחשי המתפתל בין עמודים וחבלים, מענה על שאלות קבועות (כן, ארזנו לבד. לא, לא נתנו לנו משהו להעביר), מסירת מזוודות, שיקוף, ביקורת דרכונים. אם לרגע שכחנו או איבדנו את הדרך, מספיק לציין בפני אחד מעובדי או עובדות המקום מה הייתה התחנה האחרונה שעברנו בה, כדי שיוכלו בקלות לכוון אותנו אל התחנה הבאה. המסלול בשדה התעופה ברור ומובנה, והתנועה שלנו במרחב מעוצבת כדי להוביל אותנו מתחנה לתחנה, מבלי להתעכב או לעכב. הכל מכוון ומתוכנן לטובת מטרה אחת: כדי שנגיע בזמן ליעד הנכסף. ואין הכוונה לאי שטוף שמש, עיירה ציורית או הר מושלג, אלא בפשטות – כדי לוודא שנִימַצֵא על המטוס לפני שהוא ממריא.

בספרו “לפקח ולהעניש” מגדיר הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו את המושג “הגוף הצייתן”. פוקו מתאר מצב של שליטה, בו תנועת הגוף מכוונת ונשלטת מלמעלה, על פי רצון השליט. השליטה היא בקביעת התנועות אותן יבצע הגוף ומתי, וכן במקצב הגוף בעת ביצוע התנועה. הרעיון לקוח מהעולם הצבאי, מתוך תנועתם של חיילים מאומנים, המתפקדים כגוף ממושמע אחד. פוקו מבקש להחיל את אותה צייתנות על האוכלוסייה האזרחית, ורואה בכך צורך הכרחי בביסוס יכולתו של השלטון לשמור על הסדר. על החברה לחיות בתוך מרחב שליטה רעיוני המפוקח באופן תמידי, בו האזרחים מתפקדים כגופים כנועים וצייתנים, אשר יודעים למשמע את עצמם בהתאם לכללים המגיעים מלמעלה. מבחינה זו, ניתן להקביל את התנועה במרחב שדה התעופה, לתנועה במרחב השליטה הצייתני של פוקו: מרחב אזרחי, שעוצב מתוך כוונה תחילה, בכדי לגרום לתנועה מסוימת ומוגדרת בתוכו.

את אותה תנועה מכֻוונת ומעוצבת מראש ניתן למצוא גם במוזיאון. אדגים על מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, אך כל מי שביקרו אי פעם במוזיאון כלשהו, יוכלו לזהות בוודאי חוויה דומה. מסלול ההליכה שלנו מותווה מרגע הכניסה בשערי המוזיאון ואנו מוקפים בסממנים רבים המרמזים לנו בכל עת לאן עלינו ללכת. בעת כניסה למקום חדש אנו נוטים לרוב להיצמד לימין (בדומה לנהיגה). במוזיאון נמצא מימין אזור קופות בולט, ולצדו שערי הכניסה שניתן לעבור דרכם רק לאחר רכישת הכרטיס. כל צידה השמאלי של מבואת הכניסה, איננו אזור המזמין להשתהות יתרה, אלא אם נחליט לשוטט בין מוצגי החנות הפזורים בו, או נמתין לכניסה להרצאה באודיטוריום. גם נוכחותו של השומר, המוצב בצד זה של הכניסה, מסמנת לנו ללא מילים שעלינו להתקדם אל הצד השני.

מרחב שליטה במוזיאון רמת גן - אזור הקופות

בגלריה שבקומת הכניסה, חבלים ושילוט על תערוכה בהקמה מכוונים אותנו הלאה, לעבר המדרגות או המעלית. בתוך המעלית נוכל לעלות לגלריות בקומה 1 או 2, אך לא נוכל להגיע לקומות נוספות, אשר כפתוריהן כלל אינם לחיצים. בפתח הגלריה בקומה הראשונה נעבור דרך מבואה לימינאלית המאפשרת לנו שהות, אך אינה מאפשרת לנו להתפזר: דלת משמאל המסומנת במילה “אוספים”, נשמעת אולי מסקרנת, אך הגישה אליה באמצעות קוד כניסה בלבד; שולחן ושני כסאות קטנים נראים מבעד לזכוכית חלבית וקוראים לנו למרפסת שמש מזמינה, אך זו נעולה; ואם נמשיך ונעלה בגרם המדרגות עד סופו, נוכל להציץ אל גג המוזיאון, הנעול גם הוא. לא נותרה בפנינו כל ברירה, אלא להיכנס לחלל הגלריה ולתוך התערוכות.

מרחב שליטה במוזיאון רמת גן - המעלית
מרחב שליטה במוזיאון רמת גן - תערוכה בהקמה

מרחב השליטה המוזיאלי מגיע עם סט ברור של כללים והוראות המבהירים לנו לאילו אזורים מותר לגשת, עד כמה להתקרב לעבודות, האם ובמה מותר לגעת. השומרים הפזורים בחללי התצוגה יזכירו לנו לשמור על שקט, לא לחצות את הפסים המסומנים על הרצפה ולא לרוץ. במחשבה ראשונה, נראה כי כל אלו נועדו לכדי תכלית אחת – שמירה על שלומן של העבודות המוצגות. אך האם מרחב השליטה המוזיאלי, מעניק לנו דבר מה נוסף? האם עיצובו של המרחב מיטיב גם איתנו, המבקרים והמבקרות?

הסופר סת’ גודין העלה את הרעיון של עיצוב מתוך כוונה – Design with intent, רעיון אשר מתכתב עם הגופים הצייתנים של פוקו במובן זה של הכוונת התנועה בהתאם למסלול שנקבע מראש. עם זאת, גודין מדבר על עיצוב התנועה שלנו לעבר הנקודה החשובה ביותר מתוך רצון להיטיב. תנועה שתעוצב כך שהיא תעזור לנו לדלג על הסחות דעת לא חשובות, בכדי שנגיע אל העיקר – הדבר או החוויה שייטיבו עימנו לטווח הארוך באופן המשמעותי ביותר. המסלול שנעבור בשדה התעופה יכוון אותנו ביעילות אל הנקודה החשובה ביותר עבורנו – המטוס. המסלול שנעבור במרחב השליטה של המוזיאון, יכוון אותנו בסופו של דבר אל התערוכה. האם זוהי אכן הנקודה החשובה ביותר עבורנו? ואיך היא מיטיבה איתנו בצורה משמעותית לטווח הארוך?

רובנו ננוע במרחב השליטה של המוזיאון בצורה אוטומטית. מתוך הרגל ומתוך קריאת הסימנים, ננוע לעבר התכלית – היא התערוכה. המסגרת התחומה והברורה של המוזיאון תאפשר לנו להגיע אל העיקר מבלי להשתהות, להתבלבל או להתפזר. וכשם שברור לנו מהם הכללים אחריהם יש למלא, הגדרתם חושפת בפנינו גם את המקום בו הם נעדרים – שם תתאפשר לנו תנועה חופשית, מחשבה עצמאית, שיטוט ואף משחקיות. הכללים הברורים הם אלה המאפשרים לנו, בתוך חווית התערוכה, למצוא סוף סוף – חופש. מרחב התערוכה, ככל שהוא מוגדר בתוך סט של כללים, מאפשר לנו את השחרור. כשהכל פרוש בפנינו בצורה ברורה, ומשהוצגו כללי ההתנהגות במרחב, אנו יודעים למה לצפות. מחשבתנו אינה עסוקה עוד ב”מותר” ו”אסור” והאנרגיה אינה מתבזבזת על עניינים טכניים של התמצאות במרחב. הכללים יוצרים אצלנו תחושת רגיעה, אשר מפנה בתורה מקום לסקרנות.

מרחב דמוקרטי במוזיאון רמת גן - חלל גלריית התצוגה

בתוך הגלריה תנועתנו חופשית ומרגע כניסתנו אליה, אין אנו הולכים עוד במסלול המעוצב והמוגדר שהיה עד כה. יהיו מי שינועו לאורך הקיר, מי שבזיג זג ומי שיבחרו במסלול רנדומלי לחלוטין. אנו חופשיים לנוע ממוצג למוצג כרצוננו, לפי מה שמעניין ומושך אותנו בכל רגע נתון, ולהיות מובלים על ידי גחמות ותחושות בטן. תערוכות אינטראקטיביות יעוררו אצלנו עוד יותר את תחושת החופש, אליה תתלווה גם תחושה מרוממת של בחירה ומשחקיות. החופש הפיזי ביחד עם הרגיעה המחשבתית מאפשרים לנו לחוות את חווית המוזיאון במלואה – כמקום בו אנו פנויים לשוטט בתוך מרחב בטוח וחף מביקורת ולשחק בדימיוננו (ולעיתים אף בצורה אינטראקטיבית פיזית) עם המוצגים.

מרחב דמוקרטי במוזיאון רמת גן - תצוגה אינטראקטיבית
מרחב דמוקרטי במוזיאון רמת גן - חלל גלריית התצוגה

בספרו “הטרנספורמציה המבנית של הספרה הציבורית” מתאר הפילוסוף הגרמני יירגן הברמאס את עלייתו של המרחב דמוקרטי הציבורי במאה ה-18, כמקום בו התאפשר לאזרחים להביע בצורה חופשית ביקורת על פעולות השלטון. בתחילה נערכו מפגשים עצמאיים בבתי קפה ובסלונים, אך ככל שהתעצמה השליטה בקרוא וכתוב בקרב האזרחים הפשוטים, כך התפשט המרחב הציבורי והועצם באמצעות עיתונות חופשית. זו העניקה לרבים גישה לידע חדש, אשר היה מנותק מהכנסייה והמשטר, וכך אפשרה גיבוש דעת קהל עצמאית, שצמחה באופן אורגני מתוך השטח. עם הזמן השימוש באמצעי התקשורת עבר שינוי, והם הפכו מגופים עצמאיים לגופים הנשלטים על ידי בעלי הון ואינטרסים. אמצעי התקשורת נרתמו לקידום צרכים קפיטליסטיים או משטריים, במטרה לעצב את דעת הקהל. במובן זה הפכה הזירה התקשורתית למרחב שליטה, המכוון את תנועת המחשבה (וכיוצא מכך גם את הפעולות הפיזיות) של האזרחים.

כיום מרבית מרחבי התקשורת שלנו מפוקחים, רוויי אינטרסים ומהונדסים על ידי בעלי כוח והון המעוניינים למשמע את החברה ולהפכה לצייתנית, איש מסיבותיו הוא. המרחב דמוקרטי הציבורי במובנו המקורי חדל מלהתקיים, אך בחברה קיימים עדיין הצורך והכמיהה ליצור אותו מחדש. מרחב השליטה של המוזיאון, על תחושת החופש שהוא מזמן לנו, יוצר מעין קפסולה מוגנת מפני החוץ, המאפשרת את צמיחתו של מרחב דמוקרטי מסוג חדש. מרחב בו מחשבתנו חופשיה להתבונן, להעמיק, ליצור הקשרים חדשים ולגבש רעיונות עצמאיים וביקורתיים לגבי החברה בה אנו חיים, ללא שיפוט וללא רעשי רקע.

בין פוקו, המדבר על מרחב שליטה וצייתנות במימד הפיזי, להברמאס, המדבר על מרחב דמוקרטי ועצמאות במימד המחשבתי, נמצא המוזיאון – בו קיומו של מרחב אחד מתאפשר מתוך המרחב השני. בתוך חוויית הצייתנות של הכללים והחוקים במוזיאון מתאפשר לנו לחוות את חווית המחשבה החופשית. המרחב הציבורי של הברמאס, שהופקע מהציבור על ידי בעלי שליטה ואינטרסים, הופך להיות מרחב אישי-מחשבתי, מתוכו נוכל ליצור לעצמנו מרחב ציבורי חדש – בתוך המשפחה, החברה והקהילה שלנו. מרחב שיכול להתהוות בו שיח שניצניו החלו במחשבות שגיבשנו לעצמנו בעת הביקור במוזיאון. מרחב דמוקרטי במובנו הראשוני, מנותק מקולות הרקע של החוץ, המאפשר צמיחה של מחשבה חופשית ועצמאית אמיתית.

 

המאמר נכתב במסגרת לימודים בתכנית הבינלאומית לאוצרות בעיצוב בשנקר, בהנהלת גלית גאון ותחת הנחייתו של פרופ’ יונתן ונטורה.